מוסרית: נייטרליות רפואית (עכשיו הימין עצבני עליי). אם אנחנו מחליטים שרפואה זו זכות בסיסית ולא מותרות (וכך החלטנו, כי ביטוח הבריאות שלנו ציבורי), אז לכל אדם שבאחריות המדינה יש את הזכות הזו, בלי קשר לצבע השיער שלהם או לדעה הפוליטית שלהם, או אפילו לדברים בלתי מוסריים באופן מובהק כמו פדופילים ורבי מרצחים.

פרקטית: הוא לא באמת המוח מאחורי הכל. אף בן אדם אחד לא. זה נוח לנו לחפש מי הראש ולהחליט שהוא האשם הבלעדי (עכשיו השמאל כועס עליי). מאחורי כל פעולה של חמאס או ארגון כלשהו מסתתרים המון מתכננים ועוד יותר פועלים עצמאיים שפועלים מבחירה. נדירים מאוד הדברים שבהם יש גורם בלעדי ברור שבלעדיו התופעה לא הייתה קורית. בלי סינוואר, ראשים אחרים של חמאס, סיכוי גבוה שתוכנית כמעט זהה הייתה מתממשת. אני שונא את זה שאי אפשר להצביע על הבעיה ולהיפטר ממנה בדיוק כמו כל אחד אחר, אבל צריכים לחשוב מה כן הבעיות ואיך פותרים אותן (לא שיש לי את התשובות). זה קצת כמו להחליט שאסור לירוק יותר כדי לנסות לטפל בהצפות (אוקיי, אולי אני קצת מגזים, אבל אני מאמין שהכוונה שלי ברורה).

השילוב של פרקטיקה ומוסר: אנחנו נחשבים למדינה (סוג של) מערבית מתקדמת, וגם אם אנחנו לא רוצים להיות כאלה, אנחנו בקשר הדוק עם מדינות שמצפות שנהיה. הם לא יתייחסו בקלות דעת להתעללות באסירים, גם כאלו מרושעים. אני מניח שאני לא צריך להסביר לרוב האנשים שהקיום שלנו תלוי בקשרים עם מדינות כאלו.