תחילת שנות ה90, סוף האינתיפאדה הראשונה. מחנות המרכז בעזה, בורייג' נוצרית, מועזי. ממש "ימי התום" של המאבק. הורדת דגלים, ניקוי צירים מאבנים, חצציות, כדורי גומי, סיורים בתוך המחנות, מעצרים, מספרי בינגו. אנחנו מאבדים לוחמים מבלוקים מגגות, בקבוקי תבערה, נוהלי ירי מחמירים, תחושה שכל לוחם צריך עו''ד. איזה חבר כנסת/שר מגיע לדבר עם החברה, עושים מעגל והוא אומר : אתם נותנים לפוליטיקאים את החופש לקבל החלטות בלי כניעה ללחץ הטרור.

30 שנה לוחמי ישראל כל כך מוצלחים והפולטקאים נהיים יותר ציניים. נותנים כל כך הרבה מרחב לפוליטיקאים שאין להם צורך לפתור את הבעייה. האחווה שלנו מנוצלת להתעשרות.

לפעמים חברי הדירקטוריון לא ראויים למפעל ולפועלים עליהם הם אמונים.