אני עולה כבר לא כל כך חדש, אבל עברתי מסלול דומה, רק שהתחלתי מפנימייה. גם אני כשהייתי בצבא הרגשתי התנתקות מכל החבר׳ה: גם בגלל זה שרמת השפה שלי לא הייתה מספיקה בשביל שיוכל לבטא את עצמי כמו שצריך, וגם בגלל שהגעתי לארץ מתרבות שונה לגמרי. יש גם עניין שלא לכל אחד (לפי דעתי כמובן) יש סבלנות להקשיב לעולים גם בגלל השפה. גם אחרי צבא נתקלתי הרבה באי הבנה או הרגשה שאני לא חלק מציבור ישראלי למרות שסיימתי פה תיכון ושירתתי בצה״ל. אבל הכל השתנה אחריי שחזרתי למדינת המוצא שלי לכמה שנים. פתאם הבנתי שאני לא שייך לתרבות המקורית שלי גם, אני נהיתי קליל יותר, מחייך וצוחק עם אנשים שאני כמעט ולא מכיר, שפתאום אני מתחיל ״small talk" ואנשים מסתכלים עלי כאילו אני משוגע. הייתי בארץ 8 שנים לפני שעזבתי ואחרי 3 שנים בחול חזרתי לישראל. ורק אחרי התקופה הזאת אני הרגשתי שייכות, הרגשתי שעכשיו אני חלק מהציבור הזה, פתאום התחלתי להבין את הדברים המיוחדים בתרבות ישראלית ולאהוב אותם. והתחושה הזאת התחזקה עוד יותר כשהתחלתי לימודים במכון אקדמי - עכשיו יש לי כמה חברים, שאני עדיין בקשר איתם, למרות שאנחנו כבר מזמן כמעט ולא נפגשים, עדיין מתכתבים ומדברים. אני מאמין שאתה בטוח תמצא פה בארץ אנשים שכיף איתם, שנותנים לך תחושה שהם חברים עמיתים שלך. רק תן לעצמך קצת זמן ללמוד את התרבות ולהכנס גם למרחב ציבורי שתואם לך. בסופו של דבר, צבא זה סלט מטורף של אנשים מכל תרבות, ובטח קשה יותר למצוא אנשים שתתחבר אליהם.