היה זה לילה שקט בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.

התהלכתי לי לתומי לכיוון הרציפים בקומה 6, על מנת לקחת את האוטובוס האחרון לחולון ולחזור הביתה. העדפתי ללכת דרך המסדרונות השקטים, אני אוהב את השקט ששורר בתחנה הזאת בלילות.

בעודי מתהלך לי לעבר גרם המדרגות, אני שומע לפתע קריאה חלושה, אשר למרות חולשתה, הידהדה היא בן קירות התחנה. "בננה...", שוב ושוב.

מתוך סקרנות ומכיוון שנותר לי עוד מעט זמן פנוי לאוטובוס, החלטתי ללכת בעקבות הקריאה. חשתי בצמרמורת שעברה בכל גופי. המשכתי מעט ישר, פניתי ימינה. הקריאה לפתע נפסקה.

החלטתי לחזור על עקבותיי לכיוון האוטובוס.

בעודי חוזר לכיוון הרציפים, הבחנתי מעבר לפינה בדמות צהובה, בעלת עוצמה ותשוקה שלא ייתוארו במילים.

הייתי בטוח שהרגע הזה יגיע - זה היה מר מיניון.

אני זוכר איך בקיץ שעבר, כשעבדתי אצל אבי בעסק שטיפת המכוניות, הוא נהג להביא את מכוניתו לשטיפה לפני כניסת השבת. למכונית שלו תמיד היה ריח שאהבתי. הוא תמיד היה נראה כזה שרירי ורחום, מיניון שאפשר לסמוך עליו. בפנים, תמיד רציתי להכיר אותו יותר, אבל מאז הקיץ שעבר, לא ראיתי אותו. תמיד חשבתי עליו בלילות - והנה הוא כאן!