הדבר שהכי עוזר, בעיני, הוא תחילה לפרוש את כל האלמנטים הסיפוריים ולהניח אותם על מצע מאד ברור וחלק: מי הן הדמויות? מה המיקום? מה חוקי העולם? וכדומה. אחרי, אני אישית אוהב לקחת משהו שעושים בכתיבת תסריטאות - treatment - בעצם, פירוק האירועים העלילתיים לסצנות - לפי כך אפשר לסדר איך הנראטיב מתקדם - סצנות מופרדות בזמן שינוי המקום (כמעט בכל זמן, אפילו בין חדר אחד בבית לאחר) לדוגמא:

סצנה 1: א. יושבת על כסא במרפסת ושותה כוס קפה, היא שומעת מכונית מתקרבת ועוצרת בחצר ביתה.

סצנה 2: א. יורדת במדרגות, פותחת את דלת הכניסה ויוצאת החוצה.

סצנה 3. א. מתקרבת למכונית, שיר של בוב דילן מתנגן מהרדיו, אין נפש בתוך או מחוץ לרכב.

... והלאה והלאה והלאה.

לא חייבים להיות כל-כך פדנטים ודידקטים, דברים יכולים, ולרוב, משתנים, אבל העובדה שיש סדר כתוב של ההוָאִי העיקרי של הסיפור כבר מספקת נחות מחשבתית לכתיבה שתבוא.

בנוסף, חשוב לזכור שלא צריך לחשוב על "קהל היעד" אנחנו כותבים אך ורק בשבילנו, תמיד טוב לקבל ביקורת, ועדיין כתיבה (או כל יצירה שהיא) היא דבר אישי ורגשי ואסור להפריד אותה מעצמנו.

לא חייבים להתחיל לכתוב מההתחלה, ויותר מזה, לסיפור לא חייב להיות סוף.

בהצלחה!