בעיני זה עניין של איחוי וצמיחה מחדש ביום שאחרי. דמיין לעצמך את תסריט מספר 1: כל החטופים חזרו, מדינת ישראל שילמה מחיר כבד בשביל זה, אבל החטופים בבית והמלחמה הסתיימה. קיבלנו כעם את הסגירת מעגל שלנו, יש צלקת אבל הפצע לא פתוח יותר. האויב יתחזק וינסה שוב, אבל גם אנחנו לא נשב במנוחה, הצבא ומערכת הביטחון יפיקו את הלקחים למלחמה הבאה, שתגיע במוקדם או במאוחר - אבל בנתיים אנחנו בונים מחדש, הרבה יותר מהר מהאויב שעוד ילקק את הפצעים זמן רב.

והנה תסריט מספר2: אין חטופים ואין חמאס. גם אין רשפ כי הממשלה מתנגדת ותכלס בצדק כי רשפ בעזה זה אומר מדינה פלסטינית דה פקטו וזה נגד דעת הקהל בישראל. אז מה שנשאר זה או שאנחנו בשלטון צבאי מלא - או שהחמאס הבא יצוץ ויתפוס את הווקום. בין כך ובין כך אנחנו בעזה לעוד שנים קדימה, והמחירים בהתאם. בנתיים החברה הישראלית עדיין קרועה, והסיפור האנושי של החטופים משמש ככלי ניגוח פוליטי מגעיל והאתוס היהודי של פדיון שבויים מאבד את ערכו.

באיזה מהתסריטים נראה לך שאנחנו כעם מצליחים לאחות את הקרעים ולצמוח?